החלטה בתיק רע"א 6126/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 28.7.2013 (בכותרת פסק הדין מופיע תאריך נוסף מיום 9.7.2013) של בית המשפט המחוזי בנצרת (שניתן על-ידי השופט ב' ארבל בהסכמת הנשיא י' כהן והשופטת נ' מוניץ) בע"א 15105-01-13, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור שהגישו המשיבים 3-2 (חלק מהנתבעים בבית משפט השלום) על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ע' טאהא) בת"א 1124/07, ונקבע כי יש לייחס למבקש (התובע) אשם תורם בתאונת עבודה.

רקע והליכים קודמים

1.        ביום 30.12.2003 נפגע המבקש בתאונת עבודה, עת עבד אצל המשיב 1 בביצוע עבודות שיש. המבקש נשלח יחד עם עובד נוסף לבצע עבודות של הרכבת לוחות שיש לחלונות במבנה שבבעלות המשיבים 3-2. כדי לבצע עבודה זו, עלה המבקש על פיגום שגובהו 7 מטרים, אשר קרס תוך כדי ביצוע העבודה וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף. בגין אירוע זה הגיש המבקש תביעת פיצויים לבית משפט השלום בעילות תביעה חלופיות: האחת, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים); השנייה, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

2.        בית משפט השלום פיצל את הדיון באופן שבשלב הראשון התבררה שאלת החבות. בהחלטתו מיום 22.11.2010 דחה בית משפט השלום את טענות המבקש כי התאונה אירעה בעקבות פגיעת מלגזה בפיגום עליו עמד וממילא נדחתה הטענה כי התאונה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. נקבע, כי הפיגום נפל בעת שהמלגזה הייתה במצב סטטי, ובלי שהיה מגע בינה לבין חלקי הפיגום. מכאן פנה בית משפט השלום לבחון את עילת התביעה לפי פקודת הנזיקין. לעניין זה, נקבע כי מעסיקו של המבקש (המשיב 1) ומזמיני העבודה (המשיבים 3-2) הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המבקש, ולא נקטו בפעולות שנדרשו כדי למנוע את התאונה. אשר למעסיק, נקבע כי מוטלת עליו החובה לפקח על עבודתו של המבקש ולהדריכו באשר לאופן ביצוע העבודה. נקבע, כי המעסיק לא בדק את זירת העבודה ולא עמד על מהות העבודה הנדרשת ואף לא הדריך את המבקש באשר לאופן ביצועה. אשר למזמיני העבודה, נקבע כי הם התרשלו כלפי המבקש בכך שלא מינו מנהל עבודה מוסמך אשר יש להניח כי היה בודק את הפיגום, מוודא כי לא נשקפת ממנו סכנת התמוטטות, קובע הוראות בטיחות לעבודה בגובה ומוודא את יישומן (ראו: תקנה 5(ג) ו-6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, (להלן: התקנות)). בית המשפט קבע כי הייתה על המשיבים 3-2 חובה לאסור על המבקש לעשות שימוש כלשהו בפיגום ודחה את גרסת המשיב 2 לפיה אמר למבקש שהתקנת הפיגום טרם הושלמה וכי לא יעשה שימוש בפיגום. כמו כן, נקבע כי יש להחיל במקרה זה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" שכן הפיגום היה בשליטתם של המשיבים 3-2, הותקן על נכס שבבעלותם ושימש לצורך ביצוע עבודות בניה בבניין בו הם משמשים מבצעי הבניה. בית משפט השלום קבע עוד, כי אין לייחס למבקש אשם תורם בגרימת התאונה, שכן, המבקש ביצע את עבודתו בהתאם להוראות שקיבל ממעבידו, ולא ביצע שום פעולה חריגה או רשלנית. נוכח האמור, בית משפט השלום חייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לפצות את המבקש בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.

           בפסק דינו מיום 3.12.2012, הכריע בית משפט השלום בשאלת הנזק. טענת המשיבים לפיה נכותו התפקודית של המבקש נמוכה מנכותו הרפואית אשר נתמכה בצילומים בהם נצפה המבקש עובד בעבודה פיסית קשה, נדחתה מן הטעם שלא ניתן להכריע על סמך אלה שהנכות שנותרה למבקש לא פגעה בכושר השתכרותו, שכן משך העבודה אותה הוא נצפה מבצע היה קצר. בסופו של יום, נכותו התפקודית של המבקש הועמדה על 30 אחוזים. נקבע כי סכום נזקיו של המבקש עומד על סך של 738,523 ש"ח. כמו כן, נקבע שיש לנכות מסכום זה את תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) שקיבל המבקש בסך של 529,024 ש"ח, והיתרה לתשלום תעמוד על סך 209,499 ש"ח.

3.        כלפי פסק דין זה הגישו המשיבים 3-2 ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו קבלו על שני עניינים מרכזיים: האחד, שיעור הנכות התפקודית של המבקש; והשני, ייחוס אשם תורם למבקש וחלוקת האחריות בין המשיבים.

4.        בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את הטענות בדבר קביעת שיעור הנכות התפקודית, וקבע כי אין מקום להתערב בהכרעותיו של בית משפט השלום. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי דחה את הטענות באשר לחלוקת האחריות בין המשיבים והעדר אשמה מצד המשיבים 3-2. נקבע, כי על-פי התקנות מזמיני העבודה נושאים באחריות של מבצע עבודה, ומשכך מוטלת עליהם החובה למנות מנהל עבודה אשר יפקח על הנעשה, ומשהפרו חובה זו, הם נושאים באחריות. לצד זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בנוגע לאשם התורם של המבקש בקבעו, כי יש להטיל על המבקש אשם תורם בשיעור של 20 אחוזים. נקבע כי כעניין של מדיניות משפטית, שמצאה לה גם עיגון בפסיקה, אין לפטור עובדים מאחריות בכל מקרה ואין להטיל באופן בלעדי אחריות על מעסיקים, אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנא המבקש, בעל מקצוע ותיק ומנוסה, לא מילא אחר חובות הזהירות הבסיסיות שהוא חב כלפי עצמו, היינו, לבדוק האם תנאי העבודה הולמים והאם לא קיים סיכון כלשהו בפיגום. משלא עשה כן, נקבע כי המבקש חטא ברשלנות של ממש, שיש להביאה בחשבון בעת קביעת האחריות לקרות התאונה. נוכח האמור, הופחת מסכום הפיצויים שנפסקו בבית משפט השלום סך של 147,704 ש"ח בגין האשם התורם שיוחס למבקש. לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, נקבע כי פסק דינו של בית משפט השלום יתוקן באופן שהמשיבים יחויבו בתשלום פיצויים כולל בסך 61,795 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחה שנפסקו בבית משפט השלום.

5.        להשלמת התמונה יצוין כי מעיון במערכת "נט המשפט" עלה שביום 3.9.2013 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לתיקון פסק הדין בהתאם להוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, (להלן: חוק בתי המשפט). בבקשה נטען כי יש בתוצאת פסק הדין משום עיוות ופגיעה מרחיקת לכת במבקש שכן ישולמו לו כ-40 אחוזים בלבד מסכום הפיצויים האמיתי לו הוא זכאי. לשיטת המבקש, סכום הפיצויים שנפסק "נבלע" בתגמולי המל"ל, ובהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, (להלן: חוק הביטוח הלאומי), הוא זכאי למצער ל-25 אחוזים מסכום הפיצויים. נטען, כי זכאותו לרבע מסכום הפיצויים, לא הייתה נתונה למחלוקת בין הצדדים, והפנה בהקשר זה לסיכומי המשיבים 3-2 בבית משפט השלום (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 25.11.2012 בעמ' 127). בבקשתו ציין המבקש כי המציא למל"ל הודעה רשומה לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, והיות והמשיבים 3-2 אינם מעסיקיו ממילא הוא זכאי לקבל מהם פיצוי בסכום השווה ל-25 אחוזים מסך כל הנזקים שנגרמו לו בתאונה. עוד ציין המבקש, כי נוכח הודאת המשיבים 3-2 בזכאות המבקש לרבע מהפיצויים לא היה צורך להתעכב על העניין בבית משפט השלום או בערעור בבית המשפט המחוזי. בבקשה גם נאמר כי בשל העובדה שחוות הדעת האקטוארית לגבי סכום תגמולי המל"ל הוגשה רק בחודש מאי 2012, חישוב הפיצויים לא עמד על הפרק עד לאותו מועד.

6.        בהחלטה מיום 8.9.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה האמורה מבלי לבקש תגובה. נקבע, כי הסוגיה מושא הבקשה אינה מסוג העניינים הנתונים לתיקון על-פי הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש מנסה להביא לתיקון פסק הדין לגופו כאילו ערער על פסק דינו של בית משפט השלום בסוגיית החלת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי בעניינו, זאת בלי שטרח לטעון דבר לעניין זה בהליכי הערעור. משכך, נדחתה בקשתו. יוער, כי המבקש לא הזכיר בבקשה דנא פניה זו לבית משפט קמא ואף לא את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין.

הבקשה

7.        בבקשה נטען כי אף שהבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, קיימת הצדקה למתן רשות ערעור וזאת בשל העוול שנגרם למבקש. המבקש הדגיש כי השגתו מופנית כלפי זכאותו לפיצויים ושיעור ניכוי תגמולי המל"ל וכי הוא אינו מבקש לערער על עצם קביעת האשם התורם בגרימת התאונה. המבקש חזר בבקשה שלפני על הטענות שהעלה בבקשתו לתיקון פסק הדין של בית המשפט המחוזי כפי שפורטו לעיל. לטענות אלה מוסיף המבקש, כי הערכאות הקודמות לא ראו לחלק את האחריות בין המשיבים, זאת חרף הטענות שהעלו המשיבים, הן בסיכומיהם בבית משפט השלום הן בערעור, כי יש לחלק את האחריות ביניהם ולקבוע את שיעור חלקו של המעסיק.

תשובות המשיבים

8.        בהתאם להחלטתי מיום 28.11.2013 נתקבלו מן המשיבים תשובות לבקשת רשות הערעור, בהן נטען כי יש לדחות את הבקשה.

9.        המשיב 1 טען, כי אין מדובר בשאלה משפטית או טעות בפסק הדין המצדיקה התערבות של בית משפט זה. לטענתו, ככל שהמבקש זכאי לקבל 25 אחוזים מסכום הפיצויים, הוא זכאי לקבל סכום זה ממעוול שהוא בגדר "צד שלישי" בלבד, היינו המשיבים 3-2. לכך מוסיף המשיב 1, כי המבקש לא העלה את טענותיו באשר להחלת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי בהליכים הקודמים ואין מקום לדון בטענותיו בעניין בשלב זה. נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ובבקשה שהוגשה בחוסר תום לב. נטען גם, כי היות והמבקש לא העלה את טענותיו בעניין זה בבתי המשפט קמא, לא הובאו ראיות ולא נקבעו קביעות עובדתיות בשאלה, ואין למבקש להלין אלא על עצמו. לטענת המשיב 1, די בכך שהמבקש לא הגיש הודעה למל"ל בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי עד למועד הגשת הבקשה, כדי לדחות את הבקשה.

10.      המשיבים 3-2, טענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה של מבקש חסר תום לב. נטען כי המבקש בחר שלא להעמיד את טענותיו נשוא בקשתו בפני בתי המשפט קמא, והפנו בהקשר זה להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין בקשתו של המבקש לתיקון פסק הדין. גם המשיבים 3-2 טענו כי אין מדובר בשאלה משפטית בעלת השלכת רוחב כלשהי ואין הצדקה לסטות מן ההלכה בעניין מתן הרשות לערער ב"גלגול שלישי". נטען כי ניסיונו של המערער להיתלות באמרות אגב הנזכרות בסיכומיהם באשר לחלוקת האחריות מצביע על חולשת טענותיו.

דיון והכרעה

11.      לאחר העיון בבקשה ובתשובות שהוגשו, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית משפט זה חזר ושנה, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). כאמור, המבקש לא טען לקיומה של סוגיה עקרונית המתעוררת בעניינו, ולשיטתו יש לקבל את בקשתו נוכח טענותיו בדבר עיוות הדין שנגרם לו. אכן, רשות ערעור תינתן גם כאשר קיים חשש שייגרם עיוות דין אם בית המשפט לא יתערב בהכרעתה של הערכאה הקודמת (ראו, למשל, רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א, פסקה 4 (17.3.2009)), אולם כפי שאבהיר להלן, סבורני כי בעניינו של המבקש לא קמו הצדקות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

12.      בתי המשפט קמא לא קבעו את חלוקת האחריות בין המשיבים, ולעניין הפיצויים נקבע כי המשיבים חייבים כלפי המבקש "ביחד ולחוד". בית המשפט המחוזי בחן את כלל הראיות והנסיבות והכריע כי אין להתערב בקביעות בית משפט השלום שעניינן אחריות המשיבים ודחה את טענות המשיבים 3-2 בעניין זה. המבקש לא הצביע על טעם לשנות מקביעה זו וטענותיו בהקשר זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור על-פי המבחנים שהוזכרו לעיל. יתרה מכך, בהליכים הקודמים, המבקש כלל לא העלה טענות בדבר חלוקת האחריות בין הנתבעים. מעיון בכתבי טענותיו של המבקש בבתי המשפט קמא עולה כי בפני בית משפט השלום המבקש טען כי אחריות המשיבים כלפיו היא "אחריות סולידרית" (ראו פסקה 51 לסיכומי התובע שהוגש ביום 22.4.2010), ובעיקרי הטיעון שהגיש לבית המשפט המחוזי ציין כי יש לדחות את טענת המשיבים 3-2 לעניין האחריות ובחר שלא להתייחס לחלקו היחסי של כל אחד מן המשיבים. משכך, נראה שאין מקום להעלות טענות בעניין זה, לראשונה, במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

13.      לדידי, יש לדחות גם את טענות המבקש באשר לזכאותו כלפי מזמיני העבודה לקבלת 25 אחוזים מסכום הפיצויים שנפסקו לו. ככלל, מקום שבו סכום הפיצויים "נבלע" בתגמולי המל"ל, זכאי הנפגע ל-25 אחוזים מן הפיצויים כאשר התובענה הוגשה נגד צד שלישי (להגיון העומד מאחרי כלל זה ראו: רע"א 686/97 מנורה - חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון תמר, פ"ד נג(5) 145, 182-181 (1999); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך ב1605-1604 (מהדורה חמישית, 2003)). כלומר, הסדר זה חל רק כאשר התביעה מוגשת גם נגד צד שלישי, היינו מזיק שאינו מעבידו של הנפגע (ראו: ע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, פסקה 12 (22.7.2008)). כאמור לעיל, בבקשה דנא השמיט המבקש מתיאור העובדות ומטענותיו את העובדה כי הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון פסק הדין ואת החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשתו. לעיתים עצם העובדה שמבקש מעלים עובדות רלוונטיות בבקשתו תשמש, כשלעצמה, נימוק לדחיית בקשתו (ראו: רע"א 221/88 אברהם נ' עומר מפעלי אטריות מאוחדים בע"מ, פ"ד מד(2) 756, 757 (1988)), ונראה כי ראוי היה שהמבקש יציין את קיומם של ההליכים הנ"ל. בנוסף, וזה עיקר בעיניי, עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי האמורה ובכתבי טענותיו של המבקש, מעלה כי סוגית תחולת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, כלל לא הועלתה על-ידי המבקש במסגרת ההליכים בבתי המשפט קמא, אלא נטענה לראשונה בבקשת המבקש לתיקון פסק הדין בבית המשפט המחוזי. אין לקבל ניסיון זה של המבקש לבצע "מקצה שיפורים" במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. הליך של מתן רשות ערעור לא נועד להעניק הזדמנות נוספת לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור (ראו: רע"א 1808/05 פיק נכסים בע"מ נ' ניהול גן העיר בע"מ, פסקה 3 (1.8.2005)). מכל מקום, טענה זו מצריכה בחינת תשתית עובדתית אשר לא הונחה לפני, מלבד טענתו הכללית של המערער כי מסר הודעה למל"ל בלי שהובאה אסמכתא לכך (השוו: ע"א 8155/00 טיפוגרף נ' ד"ר קרברסקי, פ"ד נו(5) 563, 570 (2002)).